No Prayers and No Rugs

לא שטיחים ולא תפילה // שי אלכסנדרוני

 

בראשית היה השטיח: שטיח מחוספס ופשוט בחדר הילדים, עם כתמים לא מזוהים, אולי מפיפי שברח מחיתול או משאריות אוכל; ובסלון הסגור שטיח פרסי מהודר, שהיום פרוס בחדר העבודה שלי; והשטיחים אצל סבא וסבתא (משני הצדדים); וערמות השטיחים בחנויות ברחוב הראשי הסמוך; והשטיחים שהיו ושישנם בכל מקום בו אני גר; והשטיחים הבדואים בסטודיו שלי; ושטיחי התפילה המוסלמים, שלמדתי להכיר בשנים האחרונות ושהתניעו את ההליך שהביא לתערוכה.
השטיח בשבילי אינו רק כיסוי לרצפה, הוא סמל לבית שאדם יכול לשאת עמו. לא מקום מגורים פיסי אלא משכנו של ה'אני'. וגם חפץ מעבר, המקשר אדם ל'בית' של העבר הטוב, היציב והבטוח - הארקדיה שלו ובעת ובעונה אחת, גם אל ה'אל-בית' - מקום של זרות ומועקה, הדרה ואי-חיבור.
כמו אצל האל יאנוס, כפול הפנים, הפן השלו והבוטח של ה- 'בית' והפן הסוער והלא-יציב של  ה- 'אל-בית' מתחברים ל'בית משותף' אחד, על הסתירות והמאבקים והערבוביה שבו. ועל  האבק והלכלוך, הזיכרונות והשכחה המצטברים בו – בדיוק כמו על שטיח.
וכך נוצרו העבודות: האסוציאציות החופשיות לשטיחי תפילה מוסלמים, בעבודות הראשונות עזות הצבע והרגש, עברו התמרה והוחלפו במשטחים קרים ופחות מגוונים, רק הגודל והצורה נשארו אחידים. על הנייר הרך והקל של העבודות צצו אלמנטים קשים וכבדים, מבטון ומברזל, המנוגדים לו באופיים. הצטרפו אליהם כמה דגים טבועים ובעיקר מלאכים חלודים. לא מלאכים מגינים המרחפים מעל, אלא מלאכים נופלים. האם אלה מלאכים חוטאים? או אולי מלאכים פצועים? ששריטה טבועה בבשרם או בנפשם?
וכמו שהדימויים השונים של סימבוליזם דתי בעבודות (האלמנטים האיסלמיים, המלאכים והדגים הנוצריים) מתערבלים ומתרכבים לדימויים אחרים, כך גם נוצרות ומתערבלות ונחשפות התחושות לגבי ה'בית' וה'אל-בית'. והעבודות-שטיחים כבר אינן שטיחים ותפילה לא נישאת מעליהם.

ליווי אוצרותי – ויויאן בירקנפלד
סרט הוידאו 'הנפילה': אנימציה - גלי גנות; עריכה – עמי דרוזד; מוסיקה (ע"פ פרסל) – אבי בנימין